בוסתן שושן הוא גן הנצחה לזכרם של עמרם, זיוה ואריה שושן, אשר האמינו כי העולם הוא מקום של טוב, של נתינה, של עשייה למען האחר, אהבת אדם ואהבת טבע.
עמרם שושן ז״ל (1940-2006)
מאחרוני הוגי הדעות של ההתיישבות העובדת היה אדם שהעיז לחלום בגדול, פעל רבות למען הגשמת חלומותיו וזכה לראותם מתגשמים.
בהיותו בן 14, עלה לארץ עם משפחתו הענפה ממרוקו הישר למושב מצליח. משם שלפה אותו דבורה דיין לפנימיה לגננות ושתלנות ומשם לבי”ס החקלאי בעפולה. אחרי שירות צבאי כקצין החליט ללמוד בסמינר למורים בהתיישבות בנהלל, שם הכיר את זיוה לימים אשתו. השניים התקבלו להוראה בגליל המערבי, ולאחר שנתיים הוראה, הקים וניהל את בי”ס האזורי במעונה, ועל כך זכה בפרס החינוך.
בהתקפת המחבלים על בי”ס במעלות, עמרם- כסגן מפקד בעיר פרץ יחד עם החיילים פנימה ופינה על ידיו את התלמידים הפצועים ולצערנו גם את המתים.
לאחר עשר שנות ניהול החליט עמרם לפרוש מניהול כדי לאפשר למנהל צעיר ורענן להכניס רוח חדשה בבי”ס. הוא עבר לפיקוח בכיר במשרד החינוך. “פינוי הדרך לצעירים ולרוח אחרת אפיינה אותו בכל התפקידים אותם מילא.” אומרים חבריו. “בכניסה לכל תפקיד הוא הציב לעצמו מטרות אותן רצה להשיג, ואת המועד לפרישתו.”
כמה שנים אחר כך נקרא ע”י הוריו לחזור למשק במושב מצליח. “התאים לי לחזור” אמר בראיון שנערך עימו כמה שנים אחר כך “כי אני קשור בכל נימי נפשי להתיישבות העובדת.”
מאז עזב את בי”ס שהקים במעונה, במשך כשלושים שנה, דאג להתקשר כל 1 בספטמבר לבי”ס כדי לברך את התלמידים והמורים לקראת שנת הלימודים החדשה.
כחבר במושב מצליח הוא תרם רבות להרגעת המתח הדתי בין תושבי המושב חציים מרוקאים וחציים קראים.
כחבר מצליח הציע מועמדותו לראשות המועצה האזורית “גזר” וזכה לאמון ציבור הקיבוצים והמושבים במשך שלוש קדנציות. בתפקידו כראש מועצה דאג ליצור חיבור בין הישובים למועצה, מה שלא היה קיים עד אז. בנוסף הביא להעלאת נושא החינוך על סדר היום. הקים את בי”ס “הרצוג” שהיה בבחינת חלום של איש אחד, שנחשב כבר מתחילתו לבי”ס מעולה.
הביא להקמת הישוב הקהילתי “בית חשמונאי”, בו נקלטו רבים מבני המושבים שלא נמצא להם מקום במושב שלהם. הוא פעל להרחבת החלק הארי של מושבי המועצה, כולל פיתוח מערכת הביוב המרכזית.
נושא שהיה ראשון וחדשני באותם ימים. המועצה בראשותו גם קלטה עליה מחבר העמים באתר קרוואנים מתוכנן ומסודר בבית חשמונאי כשהדגש הוא על קליטה ישירה והשתלבות באזור ולא כמעברה. לעולים שהגיעו למקום ניתנה אופציה לקנות או לבנות את ביתם במקום. משפחת שושן אף אימצה משפחת עולים.
בשנת 1994 לאחר שפרש מראשות המועצה, הוזמן ע”י שלום שמחון, שהיה תלמידו, לשמש כיו”ר אגף חברה בתנועת המושבים. “מצאתי עצמי אוגם את כל התפקידים אלי” סיפר עמרם שושן בראיון האחרון עימו “הפכתי להיות האיש שמאחורי האידיאולוגיה, הנתונים והביצוע של התנועה. טיפלתי בבעיות רבות, מתרבות ועד בעיות תקנון הישובים, ועדות הביקורת, ועד האגודה, רשויות האגודה, נושאים מוניציפליים ועוד.”
עמרם הפך כתובת לכל סבך הבעיות במושבים. הוא הוזמן להרצות באוניברסיטאות, ולשמש כעד מומחה בבתי המשפט. כדי שלא תאבד התורה והעקרונות שהינחו את ההתיישבות מראשיתה הוא כתב שלוש חוברות שהן האורים ותומים בנושאי המושבים. החוברות שעסקו בנושא העברה הבינדורית, ניהול המושב ורישום הנחלה, התבססו על הידע הרב שרכש מהחוק, פס”ד ומפורומים רבים של משפטנים שמתמחים בנושאים אלה. כמנהל אגף הקרקעות בתנועת המושבים וכמי שהיה מעורב בהטווית העמדה המושבית בבג”צ הקרקעות, הידוע יותר כבג”צ “הקשת המזרחית”, עמרם קיבל בצורה קשה את פסיקת הבג”צ, לדבריו, מפני שלא דיברו בשבחם של המתיישבים. נדמה היה כי הוא עומס על כתפיו את נטל הכשלון. “אני מחנך. אמר איני בורח ואומר אחרים הובילו. אני מייצג את חברי המושבים. הם נתנו לי מנדט לומר בשמם, להיאבק למענם. אני מייצג את כל אלה ששמו עלי ועל חברי בתנועה את יהבם, לטוב ולרע. להצלחה ולאכזבה. אני מייצג את המזרחיים, מערביים, הצפונים, הדרומים, הוותיקים והצעירים. אני לא בורח ומהווה ‘שליח העובר לפני הציבור’. מה אתה צופה שיקרה בתנועות ובהתיישבות? נשאל באחת ההזדמנויות והוא השיב “מזכ”ל תנועת המושבים, טוען שצריך לשנות את מטרות ההתיישבות ואת הגישה והאסטרטגיה של תנועות ההתיישבות. אם הדבר ימומש ולו בחלקו, יש סיכוי סביר לדיאלוג חדש ואחר בין ההתיישבות לעם ישראל, זאת בתנאי שיקבעו מטרות ברורות, כמו חובה של עיבוד קרקע, שמירה על שטחים פתוחים וירוקים, אפשור פרנסות נוספות, עיגון הזכויות בחוזי חכירה לדורות, פיתוח הייחודיות והחזות של כל מושב. צריך לחבור לירוקים כדי ליצור דיאלוג בין המשתמשים בקרקע לבין הדואגים לסביבה. וכמובן לנצל את פוטנציאל כוח האדם שבמושבים להסברה ולפעולה בקרב הקהילות השונות. בכל מקרה, חברי ההתיישבות צריכים להישאר מאוחדים, לעבד את הקרקע ולשומרה מכל משמר. אנו צריכים לשוב לתפקידנו ההיסטורי, האיכותי וההתנדבותי. צריך לזכור שלא סיימנו את תפקידנו הציוני-היסטורי. כאשר פרש מתנועת המושבים החליט לפתוח משרד לייעוץ בנושאים מושביים על כל היבטיהם. את המשרד פתח בחצרו בין העצים האקזוטיים שבחצרו , בגן שהיה גאה בו מאוד.
עמרם תמיד מלא מרץ היה מודה שיש לו בעיות בריאות אבל היה מוסיף מיד “טוב לי, ואני האדם הכי מאושר בארץ. כל מה שרציתי השגתי. לא שמו לי רגליים להכשילני ואני מרגיש באהבה. יש לי משפחה טובה והמון חברים. אני מאושר שאלוהים חנן אותי בראש פורה. החיים מעניינים אותי ואני לא משועמם.”
לפני מותו, החליט עמרם שושן לחזור לשורשים ולעסוק בחקלאות.ביחד עם זיוה אשתו תכננו להקים בוסתן לפירות אקזוטיים שיהיה חינוכי-לימודי, וגם לקטיף עצמי. הכינו את הקרקע, קנו את השתילים ועמרם תכנן היכן יינטע העצים וסימן אותם במפה. אבל לא זכה ליבו לא עמד לו. ובני המשפחה מוציאים את החלום הזה שלו, החלום היחיד שלא זכה להגשים עד סופו מהכוח אל הפועל לזכרו.
זיוה שושן ז”ל (1946-2015)
זיוה נולדה וגדלה בכפר חגלה, בעמק חפר למשפחה חלוצית של הורים יוצאי פולין. השלישית בין אחיותיה. תמיד מוקפת חברים, תמיד שמחה ללמוד דבר חדש.
למדה בבית הספר המקומי בכפר, ועברה ללמוד בבית הספר התיכון האזורי של עמק חפר חברים מספרים כי הילדה עם הצמה הבלונדינית משכה ליבם של כל הסובבים.
כאשר התגייסה לצבא, בחרה להגיע ליחידת מורות חיילות מתוך תחושת שליחות חינוכית. היא פגשה את עמרם בסמינר למורים בנהלל ואחרי החתונה הם עברו יחד ללמד בצפון הארץ. שם נולדו נטע ואריה.
צימאון הידע הבלתי נדלה של זיוה הוביל אותה ללמוד ולחקור בכל תחום שאותו מצאה מעניין. בגיל 40 סיימה את התואר השני בחינוך.
לאורך השנים, הקדישה חייה זיוה לתחום החינוך ובעיקר לחינוך המיוחד. היתה מורה טיפולית (משלבת) , ולאחר מכן מאבחנת פסיכו דידקטית בעמותת ניצ”ן. עבדה עם ילדים בעלי מוגבלויות וסייעה רבות גם למבוגרים המתקשים בקריאה וכתיבה. החשיבה היצירתית של זיוה התאימה בתחומים רבים- יצירות אומנות רבות שיצרה עוד מפארות את קירות הבית, יצירות משחק וכתיבה להקניית שורשי הקריאה, יצירת אירועים מעניינים וחגיגות בעלות תוכן והנאה ועוד.
כאשר יצאה לפנסיה, חזרה לשורשים החקלאיים, והצטרפה לעמותה לפירות אקזוטיים . חלומה היה גן של פירות אקזוטיים ולשם כך טיפחה את הגינה הפרטית. הרעיון להקמת הבוסתן עלה יחד עם עמרם , ואחרי מותו הוציאה את החזון לפועל בצורה מקצועית ומלאת מוטיבציה.
כ-8 שנים ניהלה זיוה את הבוסתן באהבה רבה, במהלכן חקרה ולמדה וצברה ידע נרחב. גידול סרטני במוח, באונה האחראית על החשיבה והלמידה, הכריע אותה והיא נפטרה ב 8/6/2015, מספר שעות אחרי שאריה נהרג. נזכור תמיד את יופיה החיצוני והפנימי, והנתינה האינסופית.
אריה שושן הי״ד (1969-2015)
ילדם השני של עמרם וזיוה, אח לנטע ולשלומית. נולד בעיירה מעלות אשר בגליל המערבי כילד קטן וחולני. עם השנים הצליח להתגבר ולהתאושש והפך לגבר חזק מעניין מלא חוש הומור וטוב לב.
כבר כילד קטן היה אריה שובב גדול- הוא החליט שהכלב לא צריך לישון בקור הגדול בחוץ לבד ולכן יצא לישון איתו בחוץ, הוא ערך מעשי קונדס לחבריו והקפיד על מתיחות האחד באפריל. אבל תמיד בסוף חייך חיוך גדול ואי אפשר היה לכעוס עליו.
כתלמיד, התקשה אריה לקרוא ולכתוב אך במשך השנים התגבר על המכשול וטען כי אם רוצים לכתוב- אפשר. מי שצריך להבין את מה שכתוב- יבין אם יהיה לו חשוב.
הוא למד בבית הספר האזורי במועצה האזורית גזר ובתיכון למד במגמת מכונאות רכב בבית ספר ברמלה.
אריה התגייס לגרעין נח”ל שהקים ישוב חדש באזור ניצנה. ישוב הנקרא כמהין. הישוב עלה לקרקע בשנת 1988 וחברי הגרעינים שהקימו אותו עסקו בחקלאות ובמציאת פתרונות חקלאיים לאתגרי החקלאות בישוב. בשנת 1995 חזר אריה למושב מצליח. הוא התחיל לעבוד במשרד החקלאות – בתחילה בשוק הסיטונאי כפקח של משרד החקלאות ואחר כך במועצת הלול כפקח השומר כנגד הברחת ביצים שלא טופלו כראוי.
את שירות המילואים שלו הוא סירב להפסיק וטען כי כל עוד הוא יכול להתנדב ולתרום למדינה- הוא לא יפשוט את המדים. וכך הוא המשיך להתנדב למילואים גם כשכבר היה בגיל שחרור מהצבא. במקביל לעבודתו כפקח, אריה תמיד חיפש דרכים להתפתח ולהנות. הוא סיים קורס קונדיטורים בהצלחה ומאכליו הטעימים מלאי היצירתיות זכורים לטוב. חברים מספרים על אריה שהנדיבות שלו לא ידעה גבול. הוא היה יכול לנסוע באמצע הלילה לאסוף חבר מהדרום או מהצפון שנתקע ללא תחבורה, הוא נתן כסף למי שזקוק לכך, השקיע בשיחה עם מי שהרגיש בודד ותמיד היה נכון לחלק את הציוד שלו לכל מי שביקש. הוא אסף חברים בכל מקום שאליו הגיע, וגם אנשים שהכירו אותו לרגע בלבד היו מלאי מחמאות. אריה נהרג ב 8/6/15 במהלך מרדף אחרי מבריחי ביצים. המבריח אחריו רדפו, לא נענה לבקשת הפקחים לעצור במחסום שהקימו, ודרס את אריה למוות. אריה הותיר אחריו חלל גדול של שמחה, אהבה ונתינה.
